הזדמנות אחרונה לעצור את איראן

אם לא יחול שינוי בלתי צפוי בשבועות הקרובים, איראן תתייצב בקרוב פסע מהיותה מדינת סף גרעינית.

זה לא אומר שאיראן תבחר לייצר נשק גרעיני. הדעת נותנת שהיא תימנע מכך, כדי לא להביא עליה שילוב של סנקציות כלכליות נוספות, ואולי אף איום בפעולה צבאית. אבל לכל דבר ועניין, הגעתה לשלב הזה תבשר שיהיו לה די ידע ויכולות כדי לעשות זאת מתי שתחפוץ.

כבר עתה, יש לאיראן כמעט את כל כמות האורניום הנדרשת לייצור ראש נפץ גרעיני אחד. בחודשים האחרונים היא האיצה את פעילות ההעשרה לרמות גבוהות, של יותר מ־60 אחוז, שמעבר מהן להעשרה ברמה צבאית של 90 אחוז הוא יחסית מהיר וקל לביצוע. ההערכות הן שאיראן גם מתקדמת בחשאי בהיבטים אחרים של הפרויקט הגרעיני שלה, כדי להחזיק במקסימום יכולות קודם שתשוב אל שולחן המו"מ לגיבוש הסכם גרעין חדש.

איראן עושה את כל זה בנחישות מרשימה, ובתנאים לא פשוטים. בעקבות פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין - ומדיניות "הלחץ המקסימלי" שבאה בעקבותיה - הניחו במערב שאיראן תחפש כל דרך ותסכים לכל תנאי כדי לחזור להסכם, וכי ניתן יהיה לחלץ ממנה הסכם משופר והדוק בהרבה מההסכם המקורי. היו גם שקיוו כי הסנקציות הכבדות שהוטלו על טהרן יובילו לקריסת המשטר, או לחלופין - שהתקדמותה בתוכנית הגרעין תוביל את ארה"ב לתקוף אותה.

כל התקוות האלה נכזבו אחת לאחת. גרוע מכך, האיראנים לא מצמצו ותקעו אצבע אחר אצבע בעיניים של האמריקנים, כאשר החליטו דווקא להאיץ את תוכניתם הגרעינית. בוושינגטון (וגם בירושלים) עקבו אחר התהליך הזה בדאגה, אם כי העריכו שהוא הפיך. ישראל גם נקטה כמה מהלכים, על פי פרסומים זרים, כדי לפגוע, לשבש ולעכב את התוכנית האיראנית, שהבולט שבהם היה הפגיעה במערכת החשמל של מתקן ההעשרה בנתנז.

ההערכה אז היתה שלמתקן נגרם נזק רב, שיצמצם באופן ניכר את יכולת ההעשרה לתקופה ממושכת, אולם לאחרונה נראה כי האיראנים התגברו על הפגיעה, והצליחו להחליף במהירות שיא את הצנטריפוגות שנפגעו בחדשות ומתקדמות יותר.

המצב הזה תופס את ארה"ב עם מעט מאוד קלפים טובים ביד. כאמור, התקוות היו שאיראן תמצמץ ותתקפל מזמן. זה לא קרה, ומרגע שממשל ביידן גם הכריז כי כל רצונו הוא לחזור להסכם הקודם - ולאיים בתקיפה צבאית כאופציה אחרונה, כפי שהצהיר ביידן עצמו בנאומו בשבוע שעבר בעצרת הכללית של האו"ם - הלחץ עבר במלואו מטהרן לוושינגטון. במקום שהאיראנים יהיו בפינה ויחשבו מאה פעמים לפני כל הפרה ופעולה, האמריקנים הם שנקלעו לפינה בלי תוכנית פעולה חלופית.

גם ישראל מוצאת את עצמה בסיטואציה בעייתית. עם החתימה על הסכם הגרעין הקודם, אופסנו במגירה תוכניות התקיפה של חיל האוויר שהואצו בשנים שקדמו לו. למעשה, במשך כמעט שמונה שנים ועד לאחרונה, האפשרות הזאת לא היתה כלל על הפרק - מבצעית, מדינית וכלכלית. רק אחרי חילופי השלטון בוושינגטון, וההבנה כי איראן שועטת קדימה, החלו להתגבש תוכניות תקיפה חדשות, וגם אושרו להן תקציבים מתאימים.

אבל עד שתוכנית כזאת תהיה בת ביצוע, יעבור לא מעט זמן. בינתיים, איראן כבר יכולה לשעוט קדימה. כדי לעצור זאת, נדרש מהלך משולב, דיפלומטי בעיקרו אבל גם מבצעי, שיחדד לאיראנים את מחיר ההפסד. על פי דיווחים, ישראל כבר ידעה לפגוע בעבר ברכיבים ובאישים שהיוו חלק מרכזי מהפרויקט.
במקביל, עליה לנקוש על כל דלת, להיכנס דרך כל חלון ולהפוך כל שולחן, כדי לנסות ולהוביל את המערב לגלות קו יותר קשוח כלפי טהרן.

גם אז, לא בטוח שהאיראנים ימצמצו. מבחינתם, אין כרגע שום סיבה לחזור להסכם משופר, כמו שישראל קיוותה שיקרה, וסביר שגם על ההסכם המקורי יהיו להם השגות. ועדיין, בעת הזאת, הרע של ההסכם הקודם עדיף על הגרוע של היעדר הסכם.

אם כך גם יקרה, ההתקדמות האיראנית אל הגרעין תיעצר, וישראל תרוויח את הזמן הדרוש לה כדי להתכונן לתקוף. ומי יודע, אולי מתישהו גם בוושינגטון יתעוררו ויתחילו לראות את האיום האיראני בצבעים האמיתיים שלו.